נאום נשיא הרפובליקה לרגל יום השנה לציון 75 שנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו [fr]

https://www.youtube.com/watch?time_continue=2&v=KiJzylsFq3s&feature=emb_title

מילים יכולות לומר מעט, ולראות את כולכם כאן כבר אומר כל כך הרבה. האם יכלו
לדמיין זאת היום? מאוחדים כדי לזכור, לחיות מחדש ולהחיות. אני מציין את נוכחות של שורדי השואה, בני ובנות המגורשים, חסידי אומות העולם, מוסרי העדות, שומרי האבוקה. הם מוכיחים אנושיות יום ביומו. היום לפני כמעט שבעים וחמש שנה, ב- 27 בינואר 1945, נכנסו חיילי הצבא האדום הנועזים בשערי אושוויץ-ביקנאו בפולין שנכבשה על ידי הנאצים. כל אחד מהם תיאר בקולו את התדהמה שאחזה באנושות כולה. באותו רגע לא היו חגיגות ולא שמחה, אפילו לא זעקת כעס, אלא רק שתיקה ודמעות.

עבור עמי אירופה המותשים מהמלחמה זה היה, אמרה סימון וייל, אפילו לא אירוע. עבור הניצולים - בקושי הקלה. הגרוע ביותר כבר קרה. היש דרך חזרה משם? כל כך הרבה ילדים לעולם לא ימצאו את הוריהם, הורים כה רבים לעולם לא ימצאו את ילדיהם. מה שעבר עליהם אינו בר ביטוי ועבור רבים אז גם לא יכול היה להישמע, דבר שאי אפשר לקרוא לו בשם, בלתי יעלה על הדעת, בלתי נסלח.

אף על פי כן כמה מהשורדים גברו על הרצון לשכוח בזכות הצורך להעביר את אשר נעשה לדורות הבאים, הצורך לנקוב בשם לדבר שאין לו שם על מנת להשמיע לחיים את המסר של מתים, לספר, כפי שאמר אלי ויזל, את סיפורה של הילדה שבמקלט במחבואה, אחרי מצוד האדם, שאלה את אמה בלחש: "כבר מותר לי לבכות?" את הקבצן החולה שבקרון החתום החל לשיר כדי להעניק מנשמתו לחבריו. והילדה הקטנה שאחזה ביד סבתה ולחשה: " אל תפחדי למות, החיים, את יודעת, הם לא כאלה יפים כמו שאומרים, אני עוזבת את החיים ללא צער". היא היתה בת שבע.

כל זה נכון, כל זה קרה. וכן, יש לשמור על הכל, לכתוב את כל המילים, המחוות, המבטים, הדאגות ולהעבירם הלאה. צריך להיענות לקריאתו של שמעון דובנוב שאמר לחבריו בגטו ריגה: "אחים, כתבו הכל, רשמו הכל, כדי שנספר לדורות הבאים". צריך להמשיך את מלאכתו של יצחק שנרזון שבאישון לילה ב-1943 בגרנובל הקים את מרכז תיעוד יהודי עכשווי. צריך להמשיך את מלאכתם של כל מי שבלבה של ההשמדה אסף את העובדות והמסמכים, ואת הפשעים המהווים, מסמך אחר מסמך, את ארכיוני הקדושים המעונים היהודים. זהו חלק בלתי נפרד מההתנגדות. צריך היה לנהל את המאבק ההכרחי הזה כדי לשבור את הדממה, להתגבר על ההכחשה, להרחיק לנצח את השכחה הבלתי נסבלת, האשמה, ההרסנית.

צריך היה את הלהט והמרץ של נביאי האמת סרז’ ובאט קלרספלד על מנת למצוא את השמות, את הפנים, את החיים ולעלות על עקבות הרוצחים, צריך היה את המאבקים האלה ולהם מחשבותי נתונות הערב לצדכם. יש מקומות ברחבי צרפת שבהם זוכרים, והם כולם מביטים לפה: לירושלים. יש זכרונות וסיפורים וצריך היה לתת להם שם, זהו יד ושם.

כאן שמורים עקבותיהם של הקדושים ושל הגבורה. זיכרון הרוע הקיצוני ורוח ההתנגדות. זו הסיבה שהשואה לא יכולה להיות סיפור שאפשר לעשות בו מניפולציות או לכתבו מחדש. לא! יש צדק, יש היסטוריה עם הראיות שלה ויש הדעות של האומות. אין לבלבל ביניהם. זאת סכנה של צניחה קולקטיבית לאומללות מחדש. לאיש אין הזכות לזמן את המתים כדי להצדיק מחלוקות או שנאות עכשוויות. כי כל מי שנפל מחייב אותנו לאמת, לזיכרון, לדיאלוג, לידידות. ואין סמל יפה יותר מזה של לראות את כולנו כאן יחד מאוחדים. פועלים ביעילות ונאבקים בהכחשה, בטינה או בנאומי נקמה.

כמה אני גאה לראות כל כך הרבה מדינות אירופיות מאוחדות ולמצוא את עצמי היום לצד נשיא הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, פרנק וולטר היקר, ולהיות לצדך היום ולשמוע את דבריך.

אירופה חייבת לעמוד מאוחדת.

לעולם לא לשכוח, לעולם להיות מחולקת.

וזה גם מה שאנחנו מלמדים. ולקהילה הבינלאומית אסור לשכוח כי הברבריות נולדה משלילתם של האחר, של החוק הבינלאומי ושל ביטחונם של עמים הסובלים מכך.

אני מצטרף אליך, ולדימיר היקר, אדוני הנשיא פוטין. לחמשת חברות הקבע במועצת הביטחון של האו"ם יש היום אחריות היסטורית, ואני שותף לרצונך, 75 שנים לאחר מכן, לקבץ אותנו יחד. דיברנו על כך לפני מספר ימים ואני מקווה שנוכל לעשות זאת מכיוון שאנחנו, מאז סיום מלחמת העולם השנייה, ערבים לסדר בינלאומי המנוהל על פי חוק, שווין וכבוד לכולם.

זה הדבר שעליו אנחנו צריכים להגן בכל מקום. כן, אנו זקוקים לאחדות זו של אירופה, של הקהילה הבינלאומית, מכיוון שהיום, בדמוקרטיות שלנו, האנטישמיות עולה מחדש, אלימה, אכזרית. היא שם, ואתה תהלוכת השנאה וחוסר הסובלנות, יחד אתה הגזענות. האנטישמיות, ואני אומר זאת כאן בבירור, היא לא רק הבעיה של היהודים. לא, זו קודם כל הבעיה של אחרים מכיוון שכל פעם במהלך ההיסטוריה היא קדמה לקריסה, היא ייצגה את חולשתנו, חולשת הדמוקרטיות. היא שיקפה את חוסר היכולת לקבל את האחר. זו תמיד הצורה הראשונה של דחיית האחר, וכאשר מופיעה אנטישמיות, הגזענות על כל צורותיה מתרבה, ההיפרדות מתפשטת, ומהן איש אינו חושב שיוכל לצאת מנצח.

אז כן, אנו מוצאים את עצמנו כאן מכיוון שבפני האנטישמיות החדשה הזו אסור לנו להיכנע. אנו נלחמים, הזכרת זאת משה היקר, באמצעות החוקים, הטקסטים, כוח החוק, הפעולות הנחושות, בעולם האמתי כמו בעולם הווירטואלי, מכיוון דברי שנאה נמצאים בכל מקום ואנחנו צריכים לחנך. אין ספק שמשהו חמק מאתנו. אם רבים מילדינו מסוגלים להאמין במה שהם מאמינים כיום, צלילה לדעות הקדומות ולשנאה האיומות ביותר שחשבנו שהצלחנו למגר.

אכן, זיכרון השואה הוא גם הבטחה. נוכחותנו ביד ושם ונוכחות הנוער ביד ושם היא הבטחה, כי בעת שאנחנו מראים להם את חוסר הסובלנות, הברבריות, את הדוגמה של חסידי אומות העולם, אנחנו גם גורמים להם להבין שהאדישות של ימינו לאנטישמיות ולגזענות היא רעל. האדישות היא שיתוף פעולה. אני מאמין מעומק ליבי שהחינוך הוא תרופת-הנגד נגד שנאות בנות זמננו.

פגי, אחד מהסופרים הצרפתים הגדולים, מוקיע את מה שהוא מכנה ’נשמות מורגלות’. אלה הנשמות שנותנות לדברים לקרות. אנחנו לא ניתן לדברים לקרות כי ההבטחה של צרפת היא הבטחת הזיכרון והפעולה.

זכור לא תשכח.

זכור, לעולם לא תשכח.

צרפת הפכה את ההצהרה הזאת העומדת בלב היהדות להצהרתה. היא חרתה את שיכרון השואה בלוחות השיש של חוקיה. היא מלמדת אותה בבתי הספר. צרפת, דרך הנשיא שיראק, הביטה בפני היסטוריה שלה והכירה באחריות של צרפת לגירושם של היהודים. היא גם יודעת מה היא חייבת לכל אלה שבכפרים ובכנסיות ברחבי צרפת החביאו ילדים ואפשרו את הצלתם של 240,000 יהודי צרפת, 59,000 ילדים כאשר 11,000 גורשו. היא יודעת מה היא חייבת לרוח ולכוחות ההתנגדות שלה.

כך שמי שמכחיש, מפחית מערך או מתרגל, תמיד יפגוש בתגובה היציבה של האומה שלנו. הניצולים שלנו הם הגיבורים שלנו והם הפכו למצילים. הם מקור השראה לדורות של מצילים. ובתורם, ילדינו יהפכו לכאלה, ילדינו יהפכו להיות העדים כי הם יהיו אלה היודעים שאין לנו זכות לשכוח, שסיפור חיי הנספים אינו ניתן לעצירה. ואז, בתורם, ילדינו ישאבו השראה חסידי אומות העולם. בתורם, ילדינו יצטרכו להגן על הדמוקרטיה וההומניזם הכה שבירים ולעולם לכבשם מחדש.

מי ייתן וכולנו יחד היום נהווה השראה לנוער כך שימצא את האומץ וכדי שבתורו יתגאה בערכים שלנו ולא ייכנע לדבר, בתורו יוכל לומר, לאחר שראה, חווה והבין:

"לעולם לא עוד, לעולם לא עוד".

פורסם ב 27/01/2020

חזרה